ארץ נהדרת פחות הצחיקה אותי בעונות האחרונות שלה. היו שם לא מעט הברקות, אבל לא הרבה דברים שגרמו לי לחשוב “וואו, אני לא מאמין שהם הרגע אמרו את זה”, כפי שצריך להיות בתוכנית סאטריה, אלא יותר “אני לא מאמין שהם הרגע אמרו את זה בפעם ה-500, ואחרי זה מתפלאים שאנשים צוחקים רק מהרפליקות, לא מבינים את הסאב-טקסט, וחושבים שעוזי כהן הוא קריקטורה חביבה”.
ואז הגיעה התוכנית של אתמול, “ארץ נהדרת נלחמת” שמשום מה השם לא הסתיים ב “יחד עם ליאור שליין ב’שבוע סוף’”. בתוכנית של אמש חזר לי קצת הוואו ומצאתי את עצמי צוחק כי התוכנית הייתה מצויינת, ונראה שהכותבים והקאסט שיחררו החוצה דברים שהחזיקו לא מעט זמן בבטן – חלק באנדרסטייטמנט, וחלק בצורה בוטה וישירה. נכון, גם כאן היו קצת דברים שחזרו על עצמם, ובדיחות מתבקשות. אבל יש בקשות שצריך להענות להן.
קטע שאהבתי במיוחד של איך ישראל נתפסת בתקשורת, הראה בין היתר את טל פרידמן מגלם את דובר צה”ל מוכר את ההפצצות המצולמות של דובר צה”ל ב-VOD של הוט, שהרי קטעי הווידאו האלה לא זוכים למספיק חשיפה ב-4,000 שעות של משדרי אקטואליה מדי יום. ובין דמותה של יונית לוי שמנסה להיות פטריותית, לדמותו של אברי גלעד שאומר שהכל “מ-ע-ו-ל-ה” הופיע שם גם מאור כהן, קומיקאי מוכשר שפשוט לא מקבל מספיק זמן מסך וחופש להתפרע, ככתב BBC האנטישמי. מ-ע-ו-ל-ה.
